עשרת אלפי הדלתות של ג׳נוארי מאת אליקס א. הארו, תרגום: לי עברון, תמיר הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, יולי 2020
העשור הראשון של המאה העשרים סימן קרוב למאה שנה של יציבות יחסית באירופה. מסעות המחקר הגדולים הסתיימו ברובם: במפות היו פחות ופחות אזורים ריקים, ובהתאם לכך גם פחות מקום לדרקונים: "תבונה ורציונליות משלו בכיפה, ולא היה מקום לקסם ולמסתורין" (עמ' 9). בכל משל רעיון המודרנה – התפישה שלפיה עלינו על הדרך הנכונה, שתיכף ייפתרו כל בעיות העולם. מה שלא התאים לתפישה הזו נדחק לשוליים, לבתי המשוגעים ולבתי הכלא. ההפרדה הגזעית נמצאה בשיאה, ובמקביל אליה הקולוניאליזם ורעיון "משא האדם הלבן". זו התקופה שבה מתרחשת העלילה של עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי שכתבה הארו ושאליה הספר מגיב במידה רבה.
ג'נוארי סקאלר היא נערה יתומה מאם שחיה בביתו של מר לוק, המעסיק העשיר של אביה ג'וליאן. 
ג'וליאן הוא מלומד וחוקר, שנמצא רוב הזמן בדרכים ואחראי "לאסוף עתיקות" עבור האוסף של מר לוק – המונח הפופולארי לשוד של אוצרות תרבות מרחבי העולם בתקופה הקולוניאלית. ג'נוארי היא נערה בודדה שכמהה לאהבה, ומדחיקה את ההרפתקנות שטבועה בה כדי לרצות את הסובבים אותה. היא גם מעורבת מבחינה גזעית (הקוד הגזעי מהווה חלק משמעותי מאוד מהעולם של הספר), מה שמציב אותה מראש בעמדה של "משהו שבין-לבין" (עמ' 13). חשוב מכך, ג'נוארי ניחנה ברגישות מיוחדת לדלתות – השערים הנסתרים שמחברים בין עולמות, אלה שדרכם זורמים הקסם, החידוש והשינוי לעולם. אלא שהדלתות הולכות ונסגרות, ונראה שמישהו עושה את זה בכוונה.
כשעקבותיו של אביה אובדות באחד מהמסעות שלו, וג'נוארי בת השבע-עשרה מוזמנת לקחת חלק בחברה הארכיאולוגית שבעבורה הוא עבד, היא נאלצת לבחור צד במלחמה פיזית ורעיונית שתשפיע על גורל העולם כולו. הבחירה שלה שולחת אותה למסע מפותל בתחומי-הביניים של העולם, המקומות שמסרבים להיכנע לסדר שאותו מר לוק וחבריו מקדשים כל כך. זה מסע של גילוי, שבו ג'נוארי לומדת על עצמה ועל הוריה ומתחילה להסיר מנעולים ולפתוח דלתות – אלה שבעולם, ולא פחות מכך אלה שבתוכה. במקביל, זה גם סיפור על סיפורים: למילים ולאותיות יש כוח בעולם של ג'נוארי, יש להם כוח לברוא ולעצב מחדש את המציאות. בעולם של ג'נוארי, סיפורים ודלתות קשורים זה בזה בקשר הדוק: הדלתות הן מקור הסיפורים והמיתולוגיות, וסיפורים גם הם סוג של דלתות, שערים שמבעד להם ניתן לברוח לעולמות אחרים. האהבה לסיפורים ולמילים קורנת מכל עמוד של הספר; ספרים גם משמשים אמצעי של תקשורת, וחלק משמעותי מהמסע של ג'נוארי מתרחש דרכם, בחלק מן העלילה שבנוי כסיפור-בתוך-סיפור.
העלילה עצמה מקסימה, גם אם צפויה לפרקים, והמבנה מוקפד. כמעט מהרגע הראשון, ברור מאוד שזה סיפור שבו המסר הפוליטי והחברתי הוא עיקר. זה סיפור על שני כוחות שמתנגשים ביניהם: אחד כוח של סדר, שלטון והיגיון קר והשני כוח של שינוי, ערבוביה, חירות וקסם. אבל שני הכוחות האלה הופכים לסמלים רחבים ושאפתניים שמארגנים עוד ועוד תחומים של המציאות. עולם המודרנה, זה שדוחה את הדלתות, הוא גם העולם של דיכוי האישי והאותנטי בשם הכלל; זה העולם של הקולוניאליזם, של האימפריאליזם ושל ההפרדה הגזעית, כל אותן מערכות עצומות של שליטה ושל הפרדה. לעומת זאת, הדלתות הן כוח של מרד, של פריצת גבולות ושל התוויית דרך אישית; כאמור, הן גם הכוח של סיפורים, של נרטיבים מרובים, מסוכסכים ולעתים סותרים. הן מסמלות עולם שאי-אפשר לארגן על פי תבניות.
במובן הזה, עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי עוסק רק לכאורה בתחילת המאה העשרים ולמעשה עוסק בתקופה שלנו, ובמאבק נגד אותם כוחות שטוענים שלא ניתן, או לא רצוי, לשנות את העולם. הספר מגייס למערכה את ספרות הפנטזיה כולה: עצם המעשה של בריאת עולמות מתואר כאן כמעשה של התנגדות, של ערעור הסדר הקיים והצבת חלופות אליו: "אלה הן הדלתות אל ארץ הפיות, אל ולהאלה, אל אטלנטיס ואל למוריה, אל גן עדן ואל הגיהינום, לכל כיוון שמצפן לעולם לא יוכל להורות עליו… (עמ' 8, ההדגשה במקור). מבחינה היסטורית, אכן יש לתזה הזאת על מה להישען: חלק מצמיחת ז'אנר הפנטזיה אכן נטוע בהתנגדות ל-disenchantment, לאובדן הקסם בעולם בעקבות עלייתה של המודרנה והשיטה המדעית; גם אם לא בטוח שחלק ממייסדי הז'אנר, כמו לואיס או טולקין, היו חותמים על חלקים אחרים באג'נדה הפוליטית של הספר.
באופן טבעי, חלקים מהנרטיב הרחב הזה לא לגמרי מסתדרים: לדוגמא, כוחות הסדר שדוחים כל שינוי מזוהים עם קדמה טכנולוגית, כשמבחינה היסטורית התפתחות טכנולוגית נטתה דווקא להוביל לשינויים מהירים ובלתי-צפויים ולערער מוסדות קיימים. אבל הבעיה המהותית יותר היא שהבחירה בין שני העקרונות המנוגדים היא אף פעם לא באמת בחירה. תמיד ברור מאוד, גם לדמויות וגם לקורא, איזה צד הוא הנכון ואיזה צד הוא רק הנוח. אמנם לקראת הסוף מופיע מונולוג שבו אחד מה"רעים" מסביר לכאורה את עמדתו, אבל אין שם באמת הסבר קוהרנטי שאפשר להזדהות איתו, אלא לכל היותר שיקוף של טראומה ושל מצוקה פסיכולוגית אישית – כפי שהמספרת מבהירה לנו: "הוא פחד יותר מדי. הוא פחד מפני שינוי וחוסר ודאות, הוא פחד מהמעבר עצמו. הוא פח מדברים שאינם בשליטתו, ומדברים שבין לבין" (עמ' 404, ההדגשה במקור). לאור כך, הבחירה של ג'נוארי היא אולי משמעותית ברמה הרגשית, אבל חסרת משמעות מבחינה מוסרית או חברתית?. הדבר מפתיע במיוחד כשבוחנים את הדרך שבה נשברה בסופו של דבר המודרניות האירופאית שעליה הספר מדבר – בשוחות ובשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה. לכל הפחות, יש כאן דילמה, וטיעון די משכנע בעד שמירה על הסדר הקיים.
אם סיפורים הם דלתות, הרי שתרגומים על אחת כמה וכמה. עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי מוגש לקורא העברי בתרגום משובח של לי עברון, שאף זוכה לקרדיט על הכריכה – מנהג יפה שראוי לעודד. אלמנט מאתגר במיוחד בתרגום הנוכחי הוא "מדרשי האותיות" שהספר המקורי מלא בהם: משמעויות שונות שמופקות מצורת האותיות. המתרגמת נענתה היטב לאתגר, בתיאורים כמו "האות תי"ו נראית כמו שער שחור המוביל אל לא-כלום לבן" (עמ' 7), או אפילו "מעבר: הקמץ מתחת לאות בי"ת מחלק את המרחב לשני חללים ריקים" (עמ' 19; סימן הקמץ, כמובן, לא קיים בשפת המקור). מעניין לציין שהרעיון הזה, של הפקת משמעות מהאותיות הבודדות וצורותיהן, הוא נדיר באנגלית אבל רווח למדי בספרות המדרשית והקבלית היהודית. ברוחו של הספר, ניתן לומר שהתרגום פותח כאן דלת בלתי-צפויה ומשיב את עשרת אלפים הדלתות של ג'נוארי למקורותיו.
איל חיות-מן
הסיפור של אליקס א. הארו, ״מדריך המכשפות לבריחה: מאגר שימושי של פנטזיות שַׁעַר״ (בתרגומה של לי עברון), שפורסם בגיליון הראשון של ספקולציה